מאת קובי פליישמן

בשנת 1906 הרגישו המשפחות שגרו בחיפה צורך לחפש מקום חדש להתיישבות חקלאית, התקיים משא ומתן עם משפחת סורסוק בעלת אדמות בעמק יזרעאל, והקבוצה רכשה כ 7815 דונם מהם שליש אדמות יער, בסכום של 130 אלף פרנק. ב 14 אפריל 1906 הגיעו למקום, הקבוצה המייסדת לבחינת השטח, בינהם האדריכל, הארכיאולוג והמהנדס בן חיפה דר' גוטליב שומאכר המזהה את המקום כבית לחם המקראית, מייד הוא ציין את האפשרות כי ישו הנוצרי נולד כאן לא הרחק מנצרת. בית לחם מוזכרת כבר במקורות: "ויעל הגורל השלישי לבני זבולון משפחותיהם (…..) ונהלל ושימרון וידאלה ובית לחם ערים שתים עשרה וחצריהן". (יהושע פרק יט' 15). בהמשך שימשה בית לחם כמשכנו של השופט "איבצן מבית לחם (…) וישפט את ישראל שבע שנים וימת איבצן ויקבר בבית לחם". ( שופטים א' פרק יב' 8-9). בתלמוד הירושלמי, מסכת מגילה פרק א' דף א' עמ' א היא נקראת בשם בית לחם צרויה, להבדילה מבית לחם יהודה, כנראה על שם העיר צור, ששלטה על אזור זה בגליל. גם לפי רשימת כד' משמרות הכהונה, הייתה במקום קהילה יהודית, וכאן היה מקומה של משפחת הכהנים מלכיה שבניה היו מיועדים לשרת בבית המקדש, בשטח המושב נמצאים עדיין ממצאים רבים, רצפות פסיפס, בתי בד, בורות מים, מערות קבורה ושרידים של מבנים מימי הבית השני והתקופה הביזנטית. ויקטור גרן שביקר במקום תאר: "שני בניינים, אחד מהם שנהרס כמעט כליל, נבנה מאבני גזית נאות, פתחו נקבע בחזית הדרומית, ולפי כיוונו מדרום לצפון נוטה אני לראות בו בית כנסת קדום, השני מכוון ממערב למזרח ודומה שהיה לפנים כנסייה נוצרית". (גרן ויקטור, תאור א'י, כרך 6, יד בן צבי, תשמ'ה, עמ' 265).

ראוי לציין כי המושבה לא הוקמה משיקולים אידיולוגיים דתיים, אלא משיקולים מעשיים של חיפוש אחר אדמות פוריות הקרובות למוקדים עירוניים, ומתוך רצון להיות בקרבת שווקים לתוצרת המושבה. לאחר הבחינה של המקום, ההצעה לרכישת האדמות הובאה בפני האסיפה בחיפה וב 6 אוגוסט חותמים על הרכישה, מחצית מסכום הקניה הגיע בעזרתה של 'החברה לקידום ההתיישבות הגרמנית בא'י', והשאר מחברי הקהילה. המדידות והמיפוי לקחו זמן לא מועט, לאור העובדה שמחלת הקדחת הכתה במתכננים, אבל לבסוף ביום 15 ספטמבר 1906 בנוכחות אורחים מכל המושבות הגרמניות בא'י התקיים הטקס, כריסטוף הופמן נשיא העדה אמר: "אני תקווה כי ה' ימשול בישוב שבו הנאמנות והתרבות הגרמנית ימשלו בכיפה ויכוונו את המתיישבים לעשות טוב וכי השלום והאחווה ישררו בינהם". השלטון התורכי התייחס בחשד למתיישבים וסרב לרשום את אדמות הכפר על שמם, בעיקר לאור העובדה כי ההתיישבות הייתה קרובה למסילת הברזל החיג'אזית שעברה בעמק, גם הבנייה התנהלה באיטיות היות והמתיישבים חששו להשקיע את כספם בעתיד לא ברור, ורק לאור ההתקרבות בין השלטון הגרמני לשלטון החדש של 'הטורקים הצעירים', נוצרה אפשרות לרישום הקרקעות ב 1911. הכפר תוכנן בסגנון 'כפר רחוב', הבתים תוכננו על גבעה מאורכת, גם מתוך מטרה לנצל את מירב האדמות בעמק, וגם כדי להתרחק מהביצות והקדחת, הרחוב ראשי אורכו 770 מ' ורוחבו 12 מ' והוא נחצה על ידי רחוב ניצב, השטח חולק ל 34 חלקות שוות כשרוחב חזית המגרש 40 מ' ואורך המגרש עד 400 מ', מחיר חלקה עמד על 8000 מרק למתיישב. בצומת המרכזית הוקצו שני מגרשים לצורכי הציבור, ולאורך הרחוב הראשי ניטעו עצי נוי, הבתים תוכננו לאורך הרחוב הראשי והועמדו לרוחב המגרש בצורה כזו שרוח אחר הצהריים תוכל לנשוב דרך פתחי הבתים ולהקל על החום. הבתים נבנו מאבן מקומית, ולא בשיטת ה'פכוורק' הגרמנית, האבן הובאה מהגבעות הקרובות או ממחצבת קבטייה בשומרון, העצים לבניה הובאו ע'י סוחרים טמפלרים מאירופה דרך נמל טרייסט, הרעפים מבית החרושת סט. הנרי ממרסיי, ואילו אבני השפה לבניינים, המעקות למרפסות וגרמי המדרגות נרכשו מבית החרושת של משפחת ביילהארץ בחיפה. לאור העובדה כי בית לחם יועדה להיות מושבה חקלאית, חולקו השדות בשיטת 'גוש חלקה' וזאת בכדי לתת לכל מתיישב שטח הזהה לחברו, הקרקעות חולקו ל 14 גושים וכל גוש ל 24 חלקות לפי מספר המתיישבים, כל אחד מהמתיישבים קיבל 10 חלקות שהיוו יחד כ 300 דונם. החקלאות הטמפלרית הייתה מבוססת על פלחה, מספוא, כרמים, זיתים, פירות, משק חי שכלל חזירים, תרנגולות, ומשק חלב גדול, היו ניסיונות גם להחזיק ענף של כוורות ולגדל גפנים לתעשיית היין.

בית העם –

ניכנס למושבה וניסע ברחוב הראשי, את כלי הרכב נשאיר במגרש החנייה הנמצא בין הבתים הטמפלרים, מכאן, נמשיך ונלך רגלית ברחוב הראשי ולאחר מספר דקות נבחין משמאלנו במבנה גדול ומרשים, זהו בית העם של המושבה. בית העם הוא בית מידות יפה הנמצא במרכז המושבה, הבניין בעל שתי קומות, הקומה הראשונה הוקמה כנראה בשנת 1917, את התאריך ניתן לראות על הקשת המרכזית בכניסה למבנה, הקומה השנייה התווספה בשנות העשרים, כאשר מצבם של המתיישבים השתפר, ניתן לראות את ההבדל בין שתי הקומות, הקומה הראשונה דלתותיה וחלונותיה ממוסגרים באבן והקומה השלישית בנויה בחלקה מבטון. המושבה לא התפתחה רבות עד מלחמת העולם הראשונה לאור קשיים כלכליים והתנכלות השלטונות, בזמן מלחמת העולם הראשונה היה המושב מחוץ לתחום חזית המלחמה, ולמושבה הגיעו מספר פליטים ממושבות הטמפלרים בדרום, רק לאחר הכיבוש הבריטי של א'י והחלת שלטון המנדט החלה פריחת המושבה. הקומה הראשונה שימש כמקום כינוס לחברי המושבה, לטקסים ואירועים שונים, בקומה השנייה היו חדרי לימוד ומשרדים של הועד המקומי. עם סיומה של מלחמת העולם השנייה התקיימת בבית העם ב 22 באפריל 1945, אסיפה של חברי המושבה, באסיפה ספד עמונאל כץ תושב המקום על היטלר:"'ב 1933 אלוהים שלח לנו לגרמנים, את הגואל בדמותו של אדולף היטלר, יהיה אשר יהיה לעולם יחיה היטלר בליבנו כמנהיגנו האהוב". (כנען, חביב, הגייס החמישי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ'ח, עמ' 110).

 מגדל המים –

מול בית העם ניצב מגדל המים , מבנה עגול המזכיר מגדל של מצודה צבאית, בראש המגדל בריכת מים המכילה 75 מק', המים הגיעו לכאן מקידוח במרחק של 2 קמ', המקורות היו שני מעיינות האחד 'ביר חבריה' ממערב שמימיו שימשו לשתיה והשקיה, והשני 'עין אל חדרה' ששימש מקור מים לבהמות, כשלא הייתה ברירה השתמשו גם במים אלה לשתיה אך רק לאחר שהרתיחו אותם. בעיית המים הייתה אחת הבעיות הקשות של המתיישבים, והם ניסו להתמודד איתה ללא הרף, ב 6 פברואר 1907 נחפרה באר נוספת דרומית לכפר ונמצאו מים בעומק של 16 מ', המים היו טובים לשתיה ופתרו חלק מהבעיות, מספר חודשים מאוחר יותר, נחתם הסכם עם המהנדס פרנק שבנה משאבה שפעלה בעזרת מנוע נפט בן 6 כ'ס, המשאבה דחפה את המים למרחק של 950 מ' ולגובה של 70 מ' בצינורות לחץ בקוטר 3 צול עד למגדל המים של הכפר, מכאן זרמו המים בכוח המשיכה לכל הברזים בבתי המושבה, עד היום ניתן לראות את באר המים הגרמנית שמימיה נשאבים ע'י חברת מקורות. על גג המגדל ניצבים היום, זה ליד זה מדיד המים שהראה את גובה המים בבריכה בעזרת מצוף, והפעמון המקורי ששימש להזעקת התושבים לאסיפות או כאות מצוקה בשעת חירום, על הפעמון חרוטה הכתובת: '1917 מתנת העיר שטוטגרט לבית לחם בגליל'. בהמשכו של המושב נגלה מצד שמאל את מרכז המבקרים של משפחת פליישמן.

מרכז המבקרים – בית משפחת וואגנר ?

המרכז ממוקם בבית בין שלוש קומות, זהו בית המגורים היחיד שאינו בנוי בחזית המגרש אלא מאחוריו, הסיבה היא כי אבי המשפחה היינריך וואגנר לא רצה לפגוע בפרנסת המשפחה – גידול חזירים, שהשתכשכו להנאתם ברחבה הגדולה שבחזית המגרש, לכן הצמיד את בית המגורים לרפת גדולה שהיום כבר איננה. אבי המשפחה היינריך וואגנר הגיע עם קבוצת הטמפלרים הראשונה לחיפה, ורכש את המגרש בבית לחם מהמהנדס דר' גוטליב שומאכר, המגרש יועד לבן קרל שבנה רפת גדולה והתגורר עם רעייתו אנה לבית ביטצנר מעל הרפת. כשבאו לעולם שלושת בני המשפחה – קרל, אוולד והלמוט הגדילה המשפחה את הבית, ובנו אגף מגורים שהיה צמוד לרפת, אגף זה נבנה מאבן וקורות ברזל (רילסים) שתמכו את המבנה, והחזיקו את הקומות העליונות, בחזית המערבית נבנתה מרפסת גדולה ורחבה ובחצר החזיקו את משק בעלי החיים של המשפחה שכללו, פרות וחזירים. ערב מלחמת העולם השנייה התגייס אחד מבני המשפחה לצבא הגרמני ונהרג באירופה, בני המשפחה נותרו במעצר במושבה בזמן המלחמה ובשנת 1948 עזבו את ארץ ישראל לאוסטרליה. זהו הבית היחידי הפתוח למבקרים, הבית משמש היום בחלקו כמרכז מבקרים ומקיים סיורים והדרכה בנושא ההתיישבות הגרמנית בארץ ישראל, נורית פליישמן לבית וייס נולדה בבית הזה ויחד עם בן זוגה קובי פתחו את הקומה הראשונה של ביתם למבקרים, במקום נשמרו המתקנים המקוריים של הבית – התנור, אגן הכביסה, בור המים, ופריטים מקוריים רבים כגון תמונות מחיי הטמפלרים במושבות, הרמוניום גרמני שהוחזר לאחר שישים שנה, ומוצגים מתקופת המשטר הנאצי באירופה. לפני שנעזוב את המושב, הבה נשמע מה קרה למקום לאחר עזיבת הגרמנים, את המושב תפסו חברי ארגון 'החורש' שעברו הכשרה בנהלל, וישבו משנת 1940 בחוות שטוק (היום תחנת הנסיונות 'נווה יער') שם חיכו לעלייה על הקרקע, חברי הגרעין התיישבו בחציו המערבי של המושב , כאשר חלקו המזרחי שימש עד 1951 כבסיס לקורס מכי'ם, עם עזיבת צה'ל השתלטו המתיישבים גם על חלקו השני של המושב ללא אישור המוסדות המיישבים, לחברי הגרעין הצטרפו חברים מנהלל וחברי ארגון 'רקנטי' מרמות נפתלי. בבתים הגרמנים התיישבו 3 – 4 משפחות, ולאחר אישור תקציבי מטעם הסוכנות נבנו 'בתי סוכנות' שהוגרלו בין החברים, 'בישי המזל' נשארו בבתים הגרמנים עד היום.

כיום בית לחם הגלילית הינה מושב עובדים, המשתייך לתנועת המושבים.