הצצה לבית הקברות הטמפלרי בחיפה
מאת קובי פליישמן
להעיר את המתים
בבית הקברות הטמפלרי בחיפה שדרה רחבת ידיים, בתי עמידים עטורים גגות רעפים אדומות, עצים ופרחים בחזית ובחצרות, תמונה מוזרה של ארץ ישראל לפני למעלה ממאה שנה, אבל למטייל בשדרות הכרמל של אותם הזמנים נכונה תמונה של חיפה אחרת בשלהי התקופה העותומאנית, ילדים בהירי שיער מתרוצצים בין החצרות וקולות שירה ונגינה בגרמנית נשמעים מבעד לחלונות עטורי וילונות התחרה. היום בשדרות בן גוריון, אותה שדרה רחבה, אותם גגות רעפים אדומות רק דהויים משהוא, הבתים הפכו למשרדים והחצרות למסעדות והדמויות הגרמניות כחולות העיניים נעלמו כליל. את שרידיהם אפשר לפגוש בקצה רחוב יפו בואכה לתחנה המרכזית הישנה ביציאה מחיפה, ממש בפינת הרחוב מאחורי בית הקברות הבריטי הצבאי לחללי מלחמת העולם הראשונה מסתתר בית הקברות של הקהילה הטמפלרית, נכנס לבית הקברות הצבאי שדלתו פתוחה, נחצה את כר הדשא שעליו מסודרות שורות שורות של חללים בריטים כמו מסדר צבאי והנה אנו בחלקת הקברים הגרמניים, סדר אמנם יש אבל אחידות ושוויון מהם והלאה. הסיור בבית הקברות, יאיר לנו מחדש את חייהם של אותם הגרמנים שהגיעו לארץ הקודש להביא את המשיח , כאן הם חיו, אהבו, מתו ונקברו בשולי המושבה שהייתה להם בית וגם חלום, הסיפורים החיים נמצאים היום הרחק מעבר לים – באוסטרליה לשם הגיעו ערב הקמתה של מדינת ישראל.
גאורג דויד הארדג – מהפכן בלתי נלאה
בשביל המרכזי של בית הקברות בקצהו המערבי מצד ימין, מתנוססת מצבת שיש ועליה צלב גדול, ושמו של גאורג דויד הארדג חרוט עליה, זהו הלוחם, המהפכן, החולם והמנהיג של הקהילה הטמפלרית בחיפה. כשהכריז אלברכט בנגל בגרמניה, כי מלכות השמיים תתחיל ב 18 יוני 1836 העדיפו הגרמנים בווירטנברג להאמין לו ולחכות, ביניהם הסתובב הסטודנט הצעיר לרפואה הארדג שקרא למהפכה, הארדג רצה לקרב אליו את האיכרים, והטיף על הסתפקות במועט, פולחן הכפר, ויצא כנגד המגורים בעיר הגדולה המשחיתים את האדם, הארדג בוודאי היה נראה לנו היום כמטיף קומוניסטי, שניזון מרעיונות 'השוויון האמיתי' והחופש כפי שהופיעו בכתבי הקודש. הסטודנט קרא לאיכרים להתמרד, ולאור העובדה כי בסוף המאה ה 19 התמוטטה החקלאות והתעשייה בדרום גרמניה, טען כי הגיעה השעה לעשות מעשה, ויצא להוביל ניסיון מהפכה כושל בפרנקפורט, הארדג דרש מהפכה דמוקרטית כנגד המשטר המלוכני, הורדת מיסים, פירוק האחוזות הגדולות ובפברואר 1833 נעצר לצורך חקירה שנמשכה שש שנים. המעצר הממושך הוביל אותו לקריאה אובססיבית בכתבי הקודש, חבריו טענו עליו כי דעתו משתבשת, ועם שחררו התחתן ועזב לשוויץ, שם המשיך במסלולו המשיחי החדש. הארדג חזר לגרמניה ב 1846 והתחבר אל כריסטוף הופמן שקרא לכנס את עם האל בארץ הקודש עד לבואו של ישו המשיח, השניים התחברו והחלו לארגן את העלייה לארץ ישראל. ב 1858 יצאו השניים וחבר נוסף מהקהילה לארץ ולאחר בדיקה מעמיקה טענו כי הארץ טובה, השלטון מושחת והשכנים מסוכנים. באוקטובר 1868 נוחתים ראשי הקהילה וחבריהם בחיפה ומייסדים את המושבה הטמפלרית הראשונה בארץ, הקרבה לים הפכה את חיפה לשער לארץ ישראל ולחוד החנית בהתיישבות הגרמנית. הארדג היה מתכננה ומייסדה של חיפה, הוא בנה את הבתים הראשונים ותכנן את הישוב היפה ביותר בארץ באותם הזמנים, הרעיון שהעלה להקים בחיפה מכון להכשרת מורי דרך רוחניים ומדריכי תיירים נדחה על ידי הקהילה הטמפלרית בגרמניה, הופמן שותפו הסתכסך עם הארדג וירד להקים את המושבה ביפו, הוויכוחים והמריבות גרמו להארדג לפרוש מתפקידו כיו'ר המושבה במאי 1874. הארדג המשיך להתגורר בחיפה, הפעם בשקט עם קומץ נאמניו ונפטר ב 10 ביולי 1879 כמהפכן סוציאל – דמוקרטי שלא הצליח להגשים את חלומותיו.
נחשונים בעמק
בצידו הצפוני של בית הקברות בשולי חומת הבטון הקטנה עומדת מצבת אבן גדולה ובולטת, היוצאת דופן בבית הקברות, על המצבה כתובת בגרמנית המנציחה את הראשונים שהגיעו לארץ כחלוצים לפני המחנה. הכתובה מספרת כי ב 1867 התיישבו חלוצים, חברים מהאגודה הטמפלרית במג'דל, כניפס וסמוניה, ואבן זו היא מצבה לזכרם. החלוצים הם צעירי הקהילה בגרמניה שחששו מגיוסם לצבא החליטו לעשות מעשה, הם הקדימו ויצאו לארץ להתיישב בעמק יזרעאל על אדמות הכפר כניפס לימים הקיבוץ שריד, אדמות מ'גדל היא מגדל העמק וסמוניה היום תמרת, הקבוצה עברה תלאות וסבל, רכושם נשדד, השלטון המקומי התנכל להם, המיסים שנגבו מהם גמרו את רכושם והקדחת עשתה בהם שמות, מתוך 25 החלוצים האמיצים 15 מתו בתחילת המאבק, האחרים עזבו לגרמניה או התפזרו במושבות האחרות. האנדרטה בבית הקברות הוקמה והוצבה בבית לחם הגלילית, המושבה בית לחם הגלילית הייתה למעשה המשך עשייתה של הקבוצה וביקשה לשמר את זיכרונותיהם של הראשונים באנדרטת הבזלת המרשימה. האנדרטה נחנכה ברוב פאר בשנת 1933 על ידי חברי הקהילה הטמפלרית מכל הארץ, שאף העלו כאן את ההצגה 'סמוניה', שבה שיחקו ילדי בית לחם הגלילית את דמויותיהם של המתיישבים הצעירים, והבדואים המקומיים, עד לסופה הטראגי של ההתיישבות. הופמן ראש הקהילה כתב ביומנו: "גם הם מתו בשביל המקדש בירושלים, בזמן שרותם את הרעיון האלוהי של המקדש". הקבוצה בזמן שהותה בעמק הוצאה ממסגרת הקהילה הטמפלרית בכדי לא לקבל אחריות על גורלה, אבל לאחר כישלונם שלחה הקהילה בגרמניה תרומה קטנה למתיישבים אולי בכדי להצדיק את מצפונם. בשנת 1970 עם פירוק בית הקברות הטמפלרי בבית לחם הגלילית, נלקחה גם המצבה הזו והועברה לבית הקברות בחיפה, כזיכרון לנחשונים וראשונים בעמק.
האנדרטה המרכזית לחללי מלחמת העולם הראשונה
במרכז בית הקברות בשביל המרכזי עומדת מצבת אבן שחורה לזכרם של חללי חיפה שנפלו במלחמת העולם הראשונה. בתחילת שנת 1914 הופיע כוכב שביט עם זנב ארוך בשמיה של העיר, ותושבי המושבה טענו כי הדבר הוא סימן המבשר רע, ואכן תוך זמן קצר פרצה מלחמת העולם הראשונה שגרמה לחוסר במוצרי מזון וגיוס צעירים רבים למלחמה, גם מכת הארבה בשנת 1915 לא הקלה על המצב. בעלות הברית ראו בגרמניה ומעורבותה במזרח התיכון סכנה גדולה, וב 31 במאי 1915 נשלחה לחיפה אונית המלחמה 'הנרי הרביעי' שהפגיזה את הקונסוליה הגרמנית, ילדי חיפה המציאו שיר – 'להנרי הרביעי אין אבא, אין לו אמא, הנרי הרביעי ממזר' (בגרמנית זה נשמע יותר טוב), לטענת הצרפתים ההפגזה באה כתגובה למעשיהם של הטורקים שגורשו את הכרמליתים ממנזרם, פרקו את חומת המנזר ואף הוציאו את עצמות חיילי נפוליון מקברם בחצר המנזר, בעידוד הגרמנים, התושבים מהרו להתחבא בכל פעם שהאוניות התקרבו לחוף, במעמקי מרתפה של משפחת קרייס, שהיה המרתף הגדול והעמוק ביותר במושבה, הצפיפות בחיפה הייתה גדולה לאור העובדה כי היא שיכנה בזמן המלחמה את הפליטים שהגיעו ממושבות הדרום שפונו. ב 18 ספטמבר 1918 הורה מפקד חיל האוויר הגרמני שהתגורר בוולדהיים, לשתי המושבות החקלאיות בית לחם הגלילית וולדהיים להעביר את כל העגלות לחיפה, לשם פינוי התושבים במקרה של הפגזה, העגלות הגיעו לחיפה ושם שימשו לפינוי הצבא הטורקי – גרמני לצפון בבריחה מהחזית המתקרבת, התושבים הגרמנים חזרו לחיפה רק לאחר שנתיים. ב 23 ספטמבר 1918 נפלה חיפה בידי הבריטים ולעיר נכנסו הכוחות ההודים, אהרון רוזנפלד הקונסול הבלגי ואחד מאנשי המנגנון של רוטשילד יצא עם דגל לבן לקראת המפקד הגרמני, והובילו ישר לפריץ ביילהארץ יו'ר הקהילה הגרמנית, ורק אח'כ לראש העיר הערבי של חיפה, חלק מהבתים והמשקים פונו לטובת שיכונם של החיילים הבריטים. במהלך מלחמת העולם נהרגו כחמישים טמפלרים מא'י, עם סיום המלחמה נותרו בגרמניה כ 139 טמפלרים בני העיר חיפה,שחזרו אליה רק בסוף דצמבר 1920 לאחר קבלת אישור מבריטניה.
